תגיות

, , ,

שבע שנים עברו, ואני עדיין יכול לעצום את העיניים לרגע ולהיזכר באבא שלי. אני צוחק כשאני נזכר בפעמים שהוא עשה משהו מצחיק. אני מתעצבן כשאני נזכר בפעמים שהוא עשה משהו מעצבן. אני מוחה דמעה כשאני נזכר בפעם ההיא שהוא חיבק אותי חזק אליו וקצת בכה. אני מביט בעיניים הכחולות של הילדים שלי ונזכר בעיניים הכחולות שלו.

שבע שנים מול אותה מצבה

אדם הוא סך הזיכרונות שהותיר מאחוריו. הוא החיבוקים שחיבק והפעמים שצחק ובכה ואהב וכעס. הוא הדרך שבה הביט באנשים, והוא האנשים שהביט בהם. וכשהוא עוזב, הזיכרונות ממנו מביטים לפעמים אליך. מחוזות הזיכרון הם המקום שבו האדם ממשיך לחיות.

אני מרפרף שבע שנים אחורה. כאילו מסכם את השנים הרעות. כאילו ממחר הכול משתנה. כתבתי כל כך הרבה על איש אחד שנפטר ואהבתי מאוד, ועדיין נראה לי שלא אמרתי דבר. כתבתי על הכעס, על הגעגוע, על העצב, על הפרידה. ואני שואל את עצמי, איך, בין כל הזיכרונות הללו, בין כל הפעמים שביאס והביך ונדנד, הוא הצליח שנאהב אותו כל כך?

אני נזכר, נגיד, שלא היה לו מושג איזו מברשת שיניים שייכת לי, ואיזו של אחי. ופעם הוא שאל אותי אם אני בכיתה ג׳2, או ג׳3. והוא מעולם לא היה באמת סגור על מה אני לומד. והוא היה פוגש חברים שלי ואוכל להם את הראש על העבודה שלו. אני זוכר שכל כך הופתעתי מחוסר ההבנה שלו, מאי הידיעה, שהבטחתי לעצמי כבר אז שאהיה מעורב יותר. שאהיה אבא טוב יותר. שאביך את הילדים שלי פחות.

ואדם הוא סך כל הזיכרונות שהשאיר, אבל לוקח להם זמן להתגבש. בהתחלה אתה אוסף רסיסים – הפעם ההיא שהעיר אותי בשבע בבוקר ביום שבת, כדי שאשחק איתו במחשב; הפעם שיצאנו לרכוב יחד באופניים; איך רקד בחתונה שלי בדבקות, בנחישות; איך הסתובב בין החדרים בכל לילה כדי לכסות את הילדים שלו.

ולאט לאט אני מבין דברים אחרת. אחרי מספיק שנים, נגיד שבע, אני כבר יודע למה אהבנו אותו כל כך. עם שני ילדים בבית וקצת יותר בגרות, אני מבין שאני עובד הרבה יותר קשה ממנו כדי להיות אבא טוב לפחות כמוהו. אני גם מבין שאני לא תמיד מצליח. מקור ההשראה שלי הוא אבא נפלא שהיה הורה די גרוע. בלי הרבה סמכות, עם בעיית קשב נוראית ועם חיבה לסיפורים משעממים. ואחרי שראיתי וניסיתי ולמדתי כמה דברים, אחרי כל הזיכרונות, אני שואל: איך הוא הצליח לאהוב כל כך חזק?