תגיות

, , , , , ,

אל תעז להסתכל על הילד שלך ולראות את החסרונות של עצמך. הוא לא אשם שבחרת להיות לוזר

בלי אמונות מגבילות

בלי אמונות מגבילות. צילום: חיים חננאל

<

p style="text-align:right;">"אני יכול, אני יכול,
אני גדול, אני גדול,
פיפי בשירותים וזה הכול,
בבוקר אקום בלי פיפי בתחתונים,
אני יכול אני יכול,
כולם כבר יודעים"
(סיסמת קרב לפני השינה)

***

חבר טוב וחכם שישב איתי לכוס בירה התעניין לא מזמן איך הדרדס מסתדר עם חשבון. "הוא כמו אבא שלו", עניתי לו. "מספרים זה פחות הקטע שלו. הוא בן שלוש ועדיין לא מצליח לספור עד 10". החבר, כבר אמרתי, הוא חבר טוב, ולמזלי, כבר אמרתי, הוא גם אדם חכם. הוא העניק בי מבט חכם וטוב ואמר לי שאני אפס. "מי אתה שתקבע לילד בן שלוש במה הוא מוצלח ובמה לא?" הוא שאל.

מכיוון שאני אבא נהדר שאף פעם לא טועה, החלטתי להתעלם מהביקורת ולהמשיך להתייחס אל הילד כמו שהתייחסתי אליו עד עכשיו, כלומר, לזלזל לחלוטין ביכולות המתמטיות שלו. וזה עבד מצוין. הדרדס עדיין לא הצליח לספור עד 10 כי הוא כמו אבא שלו – לא חזק במיוחד במספרים.

אבל אחרי עוד יום או יומיים של תהיות על ההורות שלי, החלטתי לשנות גישה ולהתייחס אל הילד כאל גאון מתמטי שהעולם טרם ראה. חודש אחר כך, אופק פנחס ברנד, ילד בן שלוש עם עיניים כחולות ומבט חכם, ספר איתי עד 50. כשסיים הוא נתן לי חיבוק ואני הרגשתי בושה. מי שלא מאמין בילד שלו לא ראוי לחיבוק.

***

ולכן, הפסקתי להגביל והתחלתי להאמין. בהתחלה זה קשה, כי ברירת המחדל היא לפקפק. אבל הימים עברו, והניסוי הוכח כהצלחה. מתמטיקה, קריאה, אנגלית, ניתוח מעמיק, טיפוס על קירות, שחייה, ריצה, חשיבה, שיחה – הוא הצליח בכל מה שעשה. וככל שהוא צמח מולי האמנתי בו יותר. בלי להגביל, בלי לפקפק.

אדם חיי את חייו עם אמונות מגבילות. ככל שהוא מאמין פחות הוא מגביל יותר, גם את עצמו וגם את הסובבים אותו. זה גלגל נורא שהופך נורא יותר כאשר מדובר בילד שלו. אז תגביל את עצמך כמה שאתה רוצה, יא חביבי. תאמין שאתה אפס קטן וחסר יכולות. זה בסדר. אבל אל תעז להסתכל על הילד שלך ולראות את החסרונות של עצמך. הוא לא אשם שבחרת להיות לוזר.

***

באחד הימים הדרדס סירב ללכת לחוג קפואירה. "תגיד לי למה", התעקשתי. "כי יש שם דרקונים", הוא ענה. הוא ואני לא מפחדים מדרקונים, אבל לפעמים דרקונים הם חארות עקשנים, אז המתנתי לערב והצקתי לו שוב.

<

p style="text-align:justify;">"תסביר לי", אמרתי לדרדס, "למה אתה לא רוצה ללכת. הרי אתה אוהב להיות שם. ואל תחרטט לי על דרקונים. תסביר לי באמת".
"כי קשה לי", הוא הודה בפניי. "כי אני לא טוב כמו שאר הילדים".

בשבוע שאחרי השיחה הזו עסקתי בלספר לדרדס עד כמה הוא מוצלח. לא הזכרתי בשום צורה את הקפואירה, לא שאלתי אותו שאלות, לא ניסיתי לשכנע, רק דיברתי איתו על היכולות שלו ועל היתרונות שלו. "אתה כל כך חזק", "וואו, תראה לי שוב איך אתה עושה עמידת ידיים", "בוא רגע תעזור לי כי אתה אמיץ", "תלמד אותי איך קופצים גבוה", "עשית את זה מעולה", "הצלחת".

ערב לפני החוג, כשהלבשתי אותו במיטה, עצרתי רגע והסתכלתי לו בעיניים. "תשמע", אמרתי לו, "שום דבר לא קשה לנו. אין שום דבר שאנחנו לא יכולים לעשות. אף אחד לא יותר טוב מאיתנו. אנחנו הכי חזקים בעולם".

שימו מוזיקה בשביל הקטע האחרון של הפוסט הזה. תעמדו ותקשיבו, כי הרגע ההוא היה אירוע מכונן באבהות שלי. הילד נעמד מולי. "עכשיו תצעק איתי", אמרתי לו. "תצעק הכי חזק שצעקת בחיים שלך. תצעק כדי שכל הפחדים שלנו וכל החולשות שלנו וכל הדרקונים שמפחידים אותנו יברחו. 'שום דבר לא קשה לי. אין שום דבר שאני לא יכול לעשות. אף אחד לא יותר טוב ממני. אני הכי חזק בעולם'".

והילד צעק איתי. והדרקונים נמלטו. וסיימנו לצעוק עם לחיים סמוקות והמון גאווה בעצמנו. הוא ואני ניצחנו את כל האמונות המגבילות שהיו לנו.

למחרת היה לו שיעור קפואירה נהדר, ואחריו הוא ניגש אליי ונתן לי חיבוק. ואני הייתי מבסוט. כי מי שמאמין בילד שלו ראוי לחיבוק.

***

<

p style="text-align:center;">אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הכניסו את כתובת האימייל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים במייל.