תגיות

, , , , , , , , , ,

את הפעם האחרונה שבה הרמתי את הדרדס על הכתפיים סיימתי עם גב תפוס ואגו פגוע

ילד על הכתפיים

איפה המסעות בגולני בגיל 20 ואיפה אני היום

בדרך הביתה אנחנו שרים שירים. לפעמים אנחנו עוצרים להביט על טרקטור עובד או על ציפורים; לפעמים אנחנו מדברים על היום שהיה לנו; לפעמים אנחנו חולקים קפה ועוגה. אבל תמיד אנחנו שרים שירים.

שירים זה קל. אני גאון במציאת חרוזים ובהתאמה בין לחנים של פזמונים לנושאים שאופק רוצה שנשיר עליהם. לכן אני מזמר בקולי קולות ומתפלל בלב שהוא ידבוק ביתרונות שלי, במקום לגלות את כל הדברים שאני גרוע בהם.

ואני גרוע. אלוהים יודע כמה אני גרוע. אני לא טורח לעשות ספורט, אני נמנע בכל כוחי מכדורסל או כדורגל, אני שונא פאזלים, אני מתעב לגו, אני לא יודע לצייר ואני עלוב במשחקי חשיבה. אגב, גם חוש הקצב שלי מביש וכשאני שר אני קולט מבטים עוינים, אבל קל יותר לעבוד על הילד שלך שאתה זמר מאשר שאתה כדורגלן.

כשבחוץ יש מזג אוויר נעים אני מוותר על העגלה בשביל לעשות קצת בונדינג. בחלק מהמקרים אני מצליח לשכנע את אופק שיצעד איתי קצת, וכשהוא ממש עייף אני מניף אותו על הכתפיים שלי ומדלג איתו את הדרך. כן, כן. ממש מדלג. כי הנה עוד משהו שאני טוב בו, או לפחות הייתי טוב בו – דילוג עם ילדים על הכתפיים.

אבל בחודשים האחרונים משהו חורק בתוכי. זו ההזנחה. זו העייפות. אלו החיים. בגיל 32 הגוף מתחיל להשיב לי כגמולי על היחס הגרוע שהענקתי לו. נדמה לי שמשקלים שפעם הרמתי בלי מאמץ הכפילו את עצמם (אם יש כזו תופעה במדע – עכשיו זה הזמן להסביר לי אותה). איפה המסעות בגולני בגיל 20 ואיפה אני היום.

במצב הזה הגעתי להוציא את הדרדס מהגן. התחלנו ללכת יחד, ושרנו, והוא התעייף, והנפתי אותו על הכתפיים בידיעה שמשהו לא טוב עלול לקרות, ודילגנו, וצחקנו, והגוף שלי – זועם ומתוסכל ועייף – צחק אליי ונקם. הבונדינג, הדילוגים, השירים, הכול התנקז לרגע אחד שבו חוויתי כאב נוראי בגב. "זו מכה קלה בכנף", הרגעתי את הדרדס, שהרגיש לפתע שהאדמה רועדת. "רק מכה קלה בכנף".

את שאר הדרך הביתה עשינו בשתיקה מביכה. ניסיתי לשיר איתו את "השקדייה פורחת" אבל גם הוא, בדיוק כמוני, כבר ידע שאני זיוף אחד גדול. לא יודע לשיר. לא מסוגל להרים אותו על הכתפיים שלי. מה אני שווה?

אמא שלו הביטה בי, עומד כפוף כמו סימן שאלה, ומרחם על עצמי.
"אני כבר לא הגיבור שלו", אמרתי לה.
"אתה צריך לזכור שהוא פחות קל ממה שהוא היה", היא ניסתה לעודד אותי.
"אני יודע", עניתי. "ואני פחות צעיר ממה שהייתי".

מחר בבוקר אתחיל להתאמן בכדורגל. או לעשות שיעורים בפיתוח קול – מה שידרוש פחות מאמץ.

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הכניסו את כתובת האימייל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים במייל.