תגיות

, , , , , , , , , ,

כשחטפתי שפעת הבנתי שחוץ מאימא שלי – רק הדרדס מרחם עליי

חוק יסוד: לרחם על עצמך

עוד מישהו שעשוי לרחם עליי כשצריך

– "מי אני?" שאל הדרדס.
– "נו, מי אתה?" אמרתי.
– "אני אופק".
– "נכון מאוד. ומי אני?"
– "אתה אבא של אופק".

***

אחרי שבוע וחצי עם שפעת התקשרתי לאימא שלי לשאול אותה אם יש לה רעיון איך אני מוריד את החום ועוצר את כאבי הראש הארורים. לאימא שלי לא הייתה תשובה, אבל למען האמת לא ציפיתי שתהיה לה. גלונים של אקמול שזרמו במורד הגרון שלי בלי להביא ישועה הפכו אותי לפסימי. איבדתי כל אמונה שארפא.

ובכל זאת התקשרתי לאימא'לה. כי באותו רגע של עליבות, כשבמשך שבוע אני מסריח במיטה ומשתעל את הריאות שלי, הייתי מוכרח למצוא מישהו שירחם עליי. ואימא שלי, קדושה שכמותה, ריחמה עליי.

וירוסים בריונים שמגיעים עם הדרדס מהגן עלולים, כפי שכבר סיפרתי כאן, לעשות שמות בבית. האקדח – או במקרה הזה, השיעול – שנשמע במערכה הראשונה, ידביק את כולנו עד המערכה השלישית. לכן, כשהילד חזר עם חום מהגן הבנו שאנחנו חיים על זמן שאול. היה לנו מספר ימים מוגבל עד שהוא יבריא, ואנחנו נחלה. במשך כמעט שבוע התמודדנו עם השכמות ליליות, חום גבוה, שיעולים ומכאובים של הילד. בסופו של דבר צדקנו בתחזית שלנו בצורה מדויקת: אופק הבריא ואנחנו קרסנו.

אימא של אופק החלימה לאחר ארבעה ימים ארוכים מאוד. היא יצאה מהמיטה, אווררה את הבית, שטפה כלים והפעילה שלוש מכונות כביסה. החזרה שלה לשגרה עודדה אותי והייתי משוכנע שגם אני אשוב בקרוב לשגרה שלי. טעיתי. המשכתי לשמש בית גידול לווירוסים למיניהם שחגגו על הגוף שלי.

ובינתיים לדרדס נגמרה הסבלנות. אם הוא כבר בריא, ואימא שלו כבר בריאה, אז למה האבא החלשלוש שלו עדיין שוכב במיטה ומבקש בלחש כוס תה? לכן הוא התחיל להופיע בחדר שלי ולדרוש שאבוא איתו לשחק. וסתם שתדעו: תחנונים שיניחו לך לנפשך לא עובדים על ילד ממוקד מטרה בן שנתיים. אין כאב ראש חזק מספיק או טמפרטורת גוף גבוהה מספיק שימנעו ממנו להרכיב עכשיו עם אבא רכבת ולקרוא איתו את ה"זחל הרעב".

וזה משהו שראוי להתעכב עליו: ברגע שבו אדם נהיה הורה הוא מאבד שתי זכויות יסוד חשובות – הזכות שירחמו עליו והזכות שלו לרחם על עצמו. תומר ברנד, האיש שיכול היה בעבר לחלות בשפעת ולהיכנס למיטה עם ספר עד שיחלים לחלוטין, הוא היום אבא של אופק. בניגוד לצעיר נטול הדאגות שהייתי, כעת, גם כשאני מטפטף וירוסים סביבי, אני אדם שמחויב למלא אחר דרישותיו של הדרדס.

אז הרכבנו רכבת וספרנו כמה דברים אוכל הזחל הרעב לפני שהוא (זהירות, ספוילר!) הופך לפרפר, ובמקביל קינחתי את האף ושתיתי תה. מדי פעם ניסיתי להתגנב בחזרה למיטה, אבל קיבלתי מהילד מבט חמור ונוזף ומיהרתי להתיישב לידו על השטיח בחדר שלו. בילינו כך את אחר הצהריים.

אבל היה גם רגע אחד שבו הדרדס הבין שמולו נמצאת גרסה עלובה של אבא שלו. אדם עם אף אדום שמשתנק בלי הפסקה ומנסה למצוא מקום לשכב בו. ואולי זה הרגע הכי דרמטי בסיפור הזה. כי הילד ניגש אליי, הסתכל עליי במה שיכולתי לזהות כרחמים אמיתיים, ושאל אותי: "אבא, אתה לא מרגיש טוב?"

זה היה רגע מרגש כי הוא הבהיר לי משהו שלא הבנתי קודם: הורות היא אמנם הדרך לאבד לחלוטין את האפשרות לשקוע ברחמים עצמיים, אבל היא מספקת, מעצם היותה קשורה בהרחבת המשפחה, גם אדם נוסף שעשוי לרחם עליי ברגעים קשים.

אז מחצתי את הילד בחיבוק ונתתי לו נשיקה על המצח. והוא, רגיש שכמותו, תפס לי את היד ואמר: "בוא אבא. אתה לא מרגיש טוב. בוא נלך להתחבא באוהל".

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הכניסו את כתובת האימייל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים במייל.