תגיות

, , , , , ,

כל הווירוסים של הדרדס הגיעו גם אליי, בדיוק כשהוא החלים והתמלא מרץ לשחק

חולים

אחרי שהדביק אותי – הדרדס בא להזדהות

אחרי חודש וחצי בגן זה התחיל. הילד אסף את כל הווירוסים שמצא והביא אותם הביתה. נזלת, חום, שיעול יבש, שיעול רטוב, שיעול לח, כאבי בטן, הקאות, עוד חום – הכול הגיע אלינו.

קצת אחרי שאני משכיב אותו לישון בחדר שלו הוא מתחיל להשתעל. אני ניגש אליו, מכסה אותו, ומבקש מאלוהים בשיא הביטחון שיעביר לי את כל המחלות שלו. הרי מה זה לאהוב אם לא לרצות את אושרם של אהוביך. ואיך יהיו אהוביי מאושרים אם הם משתעלים ויש להם נזלת באף שמפריעה להם לישון וצומחות להם שיניים שהופכות את החיים שלהם לגיהינום.

בלילה הבא הטקס חוזר. אני מניח יד על התינוק המיוזע והמתוסכל שמשתעל בלי הפסקה, פונה לרחמיו של בורא עולם וקורא לו להעביר אליי את מכאוביו. "קח אותי", אני זועק בדרמטיות (אבל בשקט – בכל זאת, אימא של אופק ישנה והדבר האחרון שאני צריך זה שהיא תתעורר ותגלה שאני מקיים טקסים), "תן לי לסבול במקומו".

>>>חוק יסוד: לרחם על עצמך

בבוקר אני קם בריא ואימא של אופק לא מפסיקה להשתעל. נדמה לי שיש לה חום. "לא נורא", אני מנחם אותה, "את סובלת בשבילו". אבל נסתרות הן דרכי האל. הילד עדיין חולה ועכשיו אני צריך לטפל בשניים.

"קח אותי", אני חוזר באומץ מול הקב"ה גם בלילה הזה. "תן לי את הכאב של שניהם. תניח להם". דבר לא קורה. שני אנשים חולים חיים איתי, שכל חטאי הוא החוסן הגופני שלי. אני מנסה להיות אחות רחמנייה. מסתובב בבית, מציע עזרה, מלטף, מבטיח שאבשל ארוחת צהריים, מבטיח שאשטוף כלים, מבטיח שאתלה כביסה. בינתיים אימא של אופק מטפלת בו, בעצמה ובבית, מבשלת ארוחות צהריים, שוטפת כלים, תולה כביסה ומחייכת אליי בסלחנות כשאני יוצא לשתות קפה בחוץ "כדי להתאוורר". בין לבין היא עושה הפסקות קצרות כדי להשתעל.

בסוף זה בא. אני מתעורר עם עיניים דומעות, כאב ראש מחריד, כאבי בטן, כאב גרון, סחרחורות ובחילות. ברגעים הראשונים אני מאושר. הנה נשכבתי על הגדר כדי לסייע לאהובים שלי. אבל אז אני מגלה שאני לא סופג את הכאב עבורם. עכשיו פשוט כולנו חולים. עובר יום. עוברים יומיים. הקפצנו כל בן משפחה שהסכים לבוא ולעזור. הילד מראה סימני החלמה ומפסיק להסתובב בבקרים עם פרצוף זועף וכפתור שכל לחיצה קטנה עליו מפעילה בכי ממושך. אימא שלו מחזיקה את הבית ואני שוכב במיטה ומרחם על עצמי.

הדרדס נכנס אליי לחדר ומחייך. בטח מחייך, מעניין איך הוא היה מתמודד עם חום וכאבים. "לך מפה", אני אומר לו. "גם ככה הדבקת אותי". הוא מסתובב נעלב וצועד לסלון. בדרך הוא נופל לאחור, מקבל מכה ומתחיל לבכות. אני מתרומם בכוונה לחזור לזעקה הקבועה שלי ולבקש לעצמי את כל מכאוביו. אחרי שנייה של מחשבה אני נשכב. מתפוצץ לי הראש, אין טעם להקריב גם את התחת.

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הכניסו את כתובת האימייל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים במייל.