תגיות

, , , , , , ,

אין קלישאה גדולה יותר מלהסתובב עם תינוק ביום העצמאות רק כדי לספר שגם אתה יצאת לחגוג

ילד על הכתפיים

אני האיש עם התינוק שנוזף בילדים שמתרוצצים ליד העגלה

בדרך לרחוב ביאליק ברמת גן אני מניף את אופק על הכתפיים ומנהל איתו שיחה תוך כדי הליכה. אימא שלו מפלסת מאחורינו דרך עם העגלה וחוצה מאות נערים ונערות עם ספריי שלג ויותר מדי הורמונים.

הוא רואה משאית ואומר "האן", הוא רואה אוכל ואומר "אמ", הוא רואה כלב ואומר "האו". החלק שלי בשיחה הוא "נכון, האן", "נכון, אמ", "נכון, האו". יום יבוא, אני חושב לעצמי, והילד יבין שאין לי הרבה מה להוסיף לו – ואז הוא ימצא מישהו מעניין יותר לדבר איתו. מזל שבינתיים הוא תקוע איתי.

>>>יום העצמאות 2014: קניתי לך דגל

זה מעמד מביך, להסתובב כך ביום העצמאות. להיות האיש עם התינוק שנוזף בילדים שמתרוצצים ליד העגלה. כל האנשים שתמיד תיעבתי בימים כאלה התקבצו לתוכי. זו העצמאות שלי – להיות אבא טרחן, מסוג האבות שאף פעם לא סבלתי.

ככה נבנות קלישאות – מאנשים שהפכו לכל מה שהזדעזעו ממנו. ואין קלישאה גדולה יותר מלהסתובב עם תינוק בערב הכי עמוס בשנה רק כדי לספר לכולם אחר כך שגם אתה יצאת לחגוג, והנה – החיים לא מסתיימים אחרי שמביאים ילדים.

אחרי הליכה שאורכת נצח אנחנו מגיעים לבמה המרכזית. אי אפשר לקנות לאופק צמר גפן מתוק כי זה לא טוב לשיניים, אי אפשר לקנות לו בלון כי סבתא שלו אומרת שבלונים מסוכנים לילדים ואי אפשר לקנות לו נקניקייה כי הוא לא אוכל בשר אחרי שמונה בערב. אז עומדים שם ומחכים לזיקוקים.

בינתיים מתחילים הנאומים. "אנחנו עומדים כאן", אומר אחד הנואמים, "בזכות אלה שכבר אינם, שבמותם ציוו לנו את החיים". פתאום זה מכה בי: אני גר במדינה שמצפה שבגיל 18 אשלח את הדרדס שלי, שאסור לו לאכול נקניקיות אחרי שמונה בערב, לשמור עליה.

"אל תדאג", אני לוחש לו. "כשתהיה גדול כבר לא יהיה צבא ולא יהיו מלחמות". וככה, בהינף משפט, אני הופך מקלישאה רגילה לאבא של כל הקלישאות. הנה אמרתי את זה. הנה הבטחתי לו משהו שחוק וצפוי ומביך ובעיקר בדיוני.

אבל באותה נשימה זה גם הרגע שבו אני מבין באופן חד וברור את ההבטחות של ההורים שלי, שכשאנחנו נגדל הכול יהיה אחרת. ואת המבט הנבוך ביום הגיוס, כשהבינו שהמנטרה הקבועה שלהם מתפוררת. כמה תקווה הייתה בהבטחה הזו שלהם. כמה תקווה הייתה בהבטחה הרגעית שלי. "טוב, אל תדאג", אני מציג גרסה חדשה, מפוכחת יותר. "כשתגדל נסדר לך תפקיד טוב בקריה או בגל"צ או שנחזור בתשובה".

אחרי הנאומים יש זיקוקים והגמד מניח את הלחי שלו על הקרחת שלי, מצביע לשמיים ואומר לי: "אמ".
"נכון", אני אומר לו, "אמ".

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הכניסו את כתובת האימייל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים במייל.