תגיות

, , , ,

אחרי אימון ממושך הדרדס צועד בשחצנות בבית. בקרוב נשלח אותו להכין טוסטים

צעדים ראשונים

חודשים של אימון השתלמו. אופק בצעדים ראשונים

אבא שלי נהג להיכנס הביתה מיום עבודה ארוך, להתיישב על הספה בסלון, להניח את רגליו על השולחן ולחייך לאימא שלי. "רוצה קפה?" הוא היה שואל אותה. היא הייתה מחייכת בחזרה ואומרת לו שתשמח. "רוצה גם משהו לאכול? אולי נאכל טוסט, אולי סלט?"

אימא שלי זרמה איתו. הם סגרו מה הם רוצים לאכול כאילו ישבו במסעדה במרכז העיר אבל איש מהם לא קם על רגליו והלך לארגן ארוחה. אבא שלי היה חולץ נעליים ונשאר לשבת על הספה. אפשר לקרוא לזה אמנות ההמתנה. כמו צלף בעמדה הוא חיכה שילדיו יעברו בסלון, וברגע ששמע צעדים של אחד מאיתנו היה נדרך. "תגיד", הוא היה אומר למי מאיתנו שנלכד, "אתה יכול להכין לאימא ולי קפה?" ובדיוק כשהתחלנו להכין, הוא היה מוסיף שישמחו גם למשהו לאכול. טוסט או אולי סלט.

תוך שלושה ימים בגן אופק התחיל ללכת. הצעדים המהוססים, המבט המשתאה עם כל צעד, הפכו מאז שנטשנו אותו לגורלו עם ארבע נשים שאני לא מכיר, לחיוך שחצני. חודשים של אימון השתלמו לו. הוא שולח את רגליו קדימה בביטחון, מהדס כאילו הבית של אבא שלו, ולפעמים גם כורע ברך ומתרומם בחזרה כדי להוכיח לעצמו ולנו את יכולות ההליכה המופלאות שלו.

כשצעד אליי בפעם הראשונה, בלי נפילות בדרך ועם מבט מלא חשיבות עצמית, הבנתי שהגיע הרגע. שנה וארבעה חודשים של השכמות באמצע הלילה, מאות חיתולים עמוסים, פרטיות שאבדה לנצח, עייפות כרונית ולוח זמנים שנקבע על ידי דרדס יהיר שצועק עליי כשמשהו לא מוצא חן בעיניו – הכול השתלם.

הוא חייך אליי. חייכתי בחזרה. אימא שלו ביקשה שאעביר לה את השלט של הטלוויזיה. נתתי אותו לאופק ושלחתי אותו אליה. הוא הלך לכיוונה, מבסוט על התפקיד שקיבל. תוך שנה בדיוק נלמד אותו להכין קפה וטוסטים.

אהבתם את הפוסט? יש עוד הרבה כאלה:

הכניסו את כתובת האימייל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על פוסטים חדשים במייל.